למה קשה לנו להשתנות?

למה קשה לנו להשתנות?

לעיתים קרובות, בדרך כלל כשאנחנו במצב של ייאוש או סבל מתמשך, אנחנו מתחילים לחפש משמעות. הסיבה שזה לא קורה כשטוב, ובכן, כי כשטוב אז טוב. האדם, מטבעו, מעוניין בהומאוסטיז, להשאיר את הדברים כמו שהם. אנחנו לא מחבבים שינויים, בטח כשאין בהם צורך. ובאופן טבעי, כשטוב לנו, לרוב, לא נרגיש שום צורך לשנות. היינו רוצים להאמין שדווקא כשטוב יהיו לנו האנרגיות לבצע שינויים שרצינו בהם כל כך, שדווקא כשהכל רגוע ושליו בחיינו, נוכל להתחיל את הפרויקט החדש שתמיד רצינו, שנתחיל להתחיל להתאמן סוף סוף, שנצליח להפסיק הרגל לא בריא שמעיב על חיינו או כל דבר אחר שהשתוקקנו אליו, אך אמרנו לעצמנו “עכשיו זה לא זמן מספיק טוב, כי… (השלימו את החסר)”. כמה פעמים אמרנו לעצמנו “אתחיל אחרי החגים”, או “ברגע שתעבור התקופה המלחיצה אז בטוח שאצליח”, או “ממחר.. היום אני עדיין לא מסוגל”. אלו תירוצים כלל אנושיים שאנו מספרים לעצמנו, כי הם מפיחים בנו תקווה שהאני של העתיד- כנראה יהיה חזק יותר, ממושמע יותר ומתמיד יותר מאיתנו. לאני מהעתיד יש כוחות שלאני בהווה אין. אנו אוחזים באמונה הזו כדי לשכנע את עצמנו שמתישהו איכשהו נוכל להתחיל לשנות, נוכל להתחיל לפעול אחרת. האמונה הזו אפילו מעוררת בנו לעיתים התרגשות, כשאנחנו מדמיינים איך אותו אני מהעתיד יצליח לעשות כל מה שאנחנו לא. לא משנה באיזה אופן אנו מספרים לעצמנו את הסיפור של למה דווקא עכשיו זה לא זמן טוב- הכל מתנקז לעובדה אחת- ההווה נשאר אותו הדבר. האתמול הוא היום ואין חדש תחת השמש, וגם כשהתקופה המלחיצה עוברת, או החגים מסתיימים או מגיע המחר- רוב הסיכויים ששום דבר שונה לא יקרה.

לפני שאתם שוקעים במרה שחורה ותחושה שאין שום סיכוי לשנות ולהשתנות, חשוב להבין מדוע הדבר הזה קורה, שהרי, אנחנו לא מיוחדים בזה, זה קורה כמעט לכולם, טבע אנושי אם תרצו. האמת היא, שמי שנוהג את כל הדבר הזה הוא לא אנחנו. מי שממציא לנו את התירוצים הכל כך משכנעים האלו, זה, ובכן, המוח שלנו. זה לא כי אנחנו עצלנים, או לא יודעים לעמוד במילה של עצמנו או חסרי כל שליטה עצמית. זה אך ורק בגלל שאנחנו מאמינים למוח שלנו. אנחנו מאמינים לו כאילו אלוהים בכבודו ובעצמו נתגלה אלינו, כאילו מכונת תפעול המחשבות הנפלאה הזו היא אמת מוחלטת אחת ויחידה. אנו מזדהים עם המחשבות שלנו כל כך עד שאנו מתבלבלים לחשוב שהן זה אנחנו ואנחנו – זה הן. וכל עוד אנחנו מאמינים שאנחנו המחשבות שלנו, אנחנו מאמינים לכל מה שהמוח שלנו יספר. והמוח, ובכן, הוא דואג לאינטרסים שלו, במקום להיות כלי שרת של הווייתנו הכוללת.

אז מה הסיפור של המוח?

המוח אוהב ודאות. המוח ינסה לברוח מכל דבר שאינו ודאי לו. לא סתם נאמר בגמרא “אין שמחה כהתרת ספקות”. מי היה מאמין ששיא השמחה של חיינו האנושיים הוא בהתרת ספק. כמה תמוה זה שלא נאמר שם שהשמחה הכי גדולה היא כשקורה משהו טוב, או כשאני עושה המון כסף, או כשהבריאות שלי בשיאה או כשהזוגיות שלי נהדרת. לא לא. השמחה הגדולה ביותר היא התרות ספקות. מדוע מבין כל רגעי השמחה האפשריים בחרה הגמרא להגדיר את התרת הספק כגדולה מכולן? מה כל כך משמח בלהתיר אותו? שהרי, אין זה אומר שהמצב ייפתר דווקא על הצד הטוב ביותר, וייתכן כי הוודאות שתתקבל מהתרתו תהיה הבשורה הרעה ביותר שנקבל. ובכל זאת, הגמרא מספרת לנו כי טוב לאדם כשאינו בספק. לא משנה כלל מהי המציאות שתתגלה אחרי התרתו. הסיבה לכך, היא כי במצב של ספק, של אי ודאות, המוח שלנו נמצא במצוקה. או יותר נכון, אנו מפרשים את האיתותים שישלח לנו כמצוקה. כשהמוח במצב של אי ודאות, הוא באופן מיידי ינסה לצאת ממנו או להימנע ממנו ויהי מה. גם אדם שבושר זה עתה כי חלה במחלה סופנית, נסו לחשוב לרגע, מהו הדבר הראשון שהוא ישאל את הרופא? כנראה לרובכם עלתה השאלה הנפוצה מכל- דוקטור, כמה זמן יש לי? חישבו על זה רגע. למה ברגעים אלו, שהאדם ככל הנראה מבין שנותר לו זמן קצוב על הכדור, שבעוד תקופה קצרה יצטרך להיפרד מכל מה שמכיר ואהבה, זוהי השאלה הראשונה שתעלה במוחו- כמה זמן נותר לי? התשובה הקצרה היא- כי המוח שלנו אוהב וודאות. המוח שלנו ינסה להימנע ככל הניתן ממצב של ספק. אם אותו רופא יענה שאי אפשר לדעת, רוב האנשים ייכנסו למצוקה הרבה יותר גדולה מאשר שיאמרו להם שנותרו להם שלושה חודשים. 

חשבו על זה רגע, גם אם אנחנו בריאים לחלוטין, ייתכן שגם אנחנו לא נהיה כאן עוד שלושה חודשים, אבל אנחנו לא חושבים על זה ביום יום. אנחנו תופסים את עצם חיינו כוודאיים רוב הזמן, למרות שכולנו יודעים שאין ודאות כזו, למרות שכולנו יודעים שאין לנו שליטה על רוב הדברים, אנחנו מחפשים אותה שוב ושוב, ומספרים לעצמנו שמחר בטוח נהיה פה, או שאם נמשיך במצב המוכר והקיים זה עדיף מאשר לקפוץ לשינוי, ומופתעים בכל פעם מחדש כשדברים לא מסתדרים בדיוק כפי שתכננו.

כולנו יודעים שלא משנה מה נעשה, התוצאה לאו דווקא תשתנה. המציאות היא- שהדברים שמחוצה לנו לא באמת בשליטתנו. משחר ילדותנו המוח מנסה להכניס כל חוויית חיים שלנו לתבנית של סיבה ותוצאה. אם נעשה כך וכך, יקרה כך וכך. למרות שזה נוגד כל היגיון בריא, זהו טבעו של המוח. הוא לא עושה את זה כי הוא מטומטם, אלא כי מטרתו קודם כל לשמור על הישרדותנו, והוא עושה את מה שהוא יודע לעשות הכי טוב. הניסיון הנואש ליצור מערכת חוקיות בעולם כאוטי מרגיעה, נותנת תחושת שליטה מדומה, “אני יודע מה יקרה, אני מוגן”. כאשר אנו נתקלים בבעיה לא מוכרת, במצב שונה ממה שאנו רגילים אליו, המוח נכנס לדריכות. הוא לא יכול להכניס את השינוי לתוך מסגרת של חוקיות- “אם.. אז..”, כי הוא לא יודע מה יהיה “אז..”. הדיפולט שלנו יהיה לנסות להילחם בשינוי או לברוח ממנו. אנחנו מפרשים את האיתות המוחי-רגשי שנוצר כהזמנה להתנגד למציאות, במקום הזמנה ללמידה חדשה. הבעיה מתחילה כאשר אנו מאמינים שאנחנו זה הוא. כאשר אנו מאמינים באופן לא מודע שמערכת ההתניות הגאונית הזו היא הזהות שלנו- אנו מאמינים, גם בלי לשים לב, שבאפשרותנו לשלוט והדרך לעשות זאת היא על ידי יצירת ודאות בכל תחומי חיינו. אך האמת היא, שאימוץ הזהות המוחית כזהותו שלנו- תוביל אותנו לחיים מלאים באי-שקט, סבל, ואי סיפוק מתמשך. הרי כיצד אפשר ליצור חיים שמנסים לפעול בודאות בסביבה חסרת ודאות לחלוטין. אנו מנסים להימנע ממצבי אי ודאות, בעוד האפשרות היחידה ללמוד משהו חדש הוא דווקא שם. אם נלמד את עצמנו לפרש את האיתות המוחי, את אותו אי שקט כהזמנה ללמידה, כאתגר מעניין, כמשחק התפתחותי ולא כאיתות חירום- נוכל לשנות את ההתניות הטבעיות שיש בכולנו- אין צורך להתנגד, יש צורך לקבל את המציאות כפי שהיא, ולראות כיצד אפשר להשפיע עליה. נצליח? נהדר. לא נצליח? גם נהדר. אי ודאות היא הזדמנות נהדרת לצמיחה. וזו הסיבה שרוב בני האדם מתחילים תהליכי שינוי דווקא ברגעי אי הוודאות, ברגעי הסבל, כי כאשר משהו הופך להיות בלתי נסבל, כאשר לא ניתן לשאת יותר את אותו הסבל, או אז- המוח פנוי ללמידה חדשה ואנחנו פתוחים לשינוי. שם הקסם מתחיל.

לעיתים, הנטייה האנושית הזו עולה לנו בתקיעות בהתפתחות העצמי שלנו, וכאשר הדברים משתבשים, וכבר לא טוב כל כך, אנחנו מגלים שבזמן שנשענו על הטוב (החיצוני, לרוב), לא עבדנו בלמלא את עצמנו מבפנים, ולעיתים נגלה, כי מאגרי האנרגיה, החוסן, הבטחון, האופטימיות, לא נמצאים בתוכנו ברגע האמת. למה זה קורה? כי לא מילאנו אותם, היה לנו טוב. והטוב, תוקע. האם זה אומר שלא יכולה להיות התפתחות ללא סבל? התשובה הקצרה היא לא. התשובה הארוכה היא שככל הנראה רוב בני האדם שעשו שינוי משמעותי בחיים לא עשו אותו כי היה להם טוב, הם עשו אותו כי הגיעו לתחתית כלשהי, בין אם היא בריאותית, כלכלית או נפשית. כי כפי שכבר הבנו- המוח שלנו אוהב וודאות, ולכן הוא לא שש לבצע שינויים שאינם הכרחיים. כי שינוי זה חדש, וחדש זה לא רגיל, ולא רגיל זה לא ודאי. אך כשהשינוי כואב פחות מאשר המצב הנוכחי שבו אנו מצויים- או אז- הסיכוי לעשות משהו גדל. האם יש מישהו כלשהו בעולם שביצע שינוי שלא מסבל? כנראה שכן. האם הם רבים? כנראה שלא. ולכן, יש בכאב ובסבל גם מנוע של שינוי. יש בהם את ההזדמנות הטובה ביותר לצאת מההתניות הרגילות שהמוח שלנו ייטה לנוע סביבן, ולצאת ללמידה חדשה.

בסופו של יום, כל סבל שהוא, לא משנה מאיזה סוג, הוא בעל מקור אחד ויחיד, שורשו בחוסר השליטה הקיומית שמחרפת מעל כולנו- לא בחרנו להיוולד ולא בחרנו למות ביום מן הימים. הגענו לכאן ונלך מכאן וזה לא בשליטתנו, ואותה אמת קיומית מלווה את היצור האנוש מרגע שנהיה מודע לעצמו, והוא מנסה למלא את הזמן בין הלידה לבין המוות בניסיונות נואשים של שליטה על המצב. אך האמת היא, שאותה שליטה חסרת תועלת. מכיוון שאין לנו שליטה על שום דבר. ובכן, כמעט על שום דבר. הדבר היחידי שנוכל לשלוט בו הוא על עצמנו. על מחשבותנו ורגשותנו, ואפילו שם, בדברים השייכים לנו, רובנו מרגישים שגם שם אנחנו לא באמת שולטים.

במקום להסיט את הפרוג’קטור מבחוץ אלינו פנימה, אנחנו עסוקים באופן לא מודע ברוב חיינו בניסיונות נואשים לשלוט במציאות חיינו ולנסות ליצור וודאות כלשהי, כדי להרגיע את המוח. וכשאנו נתקלים בחיינו בסטיות מהתכנון המקורי- אחרי ששמנו יהבנו במשהו מחוצה לנו ותלינו בו את אושרנו ומצב רוחנו- אנחנו מגיעים לתחושת הסבל. הסבל נובע מתוך היאחזות, וההיאחזות, היא במשהו שלכתחילה אינו קבוע ובר שינוי. היאחזות יכולה להיות בזוגיות, אהבה, ילדים, כסף, עבודה, ואפילו בגוף שלנו, בתכונות שלנו, במחשבות שלנו. כמספר ההיאחזויות- מספר האובדנים שאנו יכולים לפגוש בהם- אובדן הפרנסה, אובדן של אהבה וזוגיות, אובדן ממשי של קרוב שנפטר או התרחק ויצא מחיינו, וגם אובדן של חלקים בגופנו, אובדן הנעורים, אובדן של בריאות, אובדן של תכונה שהייתה ודהתה. אך זכרו- אנחנו יכולים לאבד רק מה שנאחזנו בו. אנחנו יכולים לאבד רק מה שאנחנו הגדרנו כשלנו, כחלק מהזהות שלנו. ולכן, הסבל פושה בעולם. מכיוון שסבל, מהותו, הוא השתוקקות בלתי ממומשת. בין אם השתוקקות למשהו שלא היה לי מעולם ואני רוצה בו, ובין אם משהו שהיה לי ואיבדתי. לא משנה מהו מקור הסבל, זה תמיד יחזור לכך שאיבדנו או לא השגנו משהו שאנחנו חושבים שמגדיר אותנו, אנו בוחרים באופן שאינו מודע לשים לעצמנו גדר, ולומר בלי מילים- אני אהיה מאושר אם.. ובדרך כלל את המשפט הזה ישלים כל דבר שאינו בשליטתנו כלל. בתרבות המערבית ההגדרה העצמית שלנו, שייכת לרוב לדברים משתנים, שיכולים להיות ויכולים להיעלם, מכיוון שהם חיצוניים לנו. אם יהיה לי הרבה כסף אהיה מאושר, אם הייתי יפה יותר הייתי סובלת פחות, אם אשיג את הבחור שאני אוהבת כל צרותיי יעלמו, לו הייתי חוזרת להיות בריאה או צעירה כפי שהייתי, ודאי חיי היו טובים יותר.. מחשבות אלו ואחרות נובעות מתוך אותה הזדהות עם הגדרות שאינן באמת עצמיות, אינן קשורות במהות שלנו. אלו הגדרות שאנו נאחזים בהן, וזכרו זאת- כל היאחזות סופה מפלה. מדוע? אם אנו נאחזים במשהו שחיצוני לנו, הוא יכול גם להיעלם או להשתנות, וכשהדבר ייעלם- אין אחיזה. אני נופל. כשהאושר שלי הוא בכל דבר אחר שאינו העצמיות שלי- בסוף אגיע בדרך זו או אחרת לחוויית הסבל. כי כפי שכתבתי, ועוד אכתוב פעמים רבות בהמשך, סבל הוא פרשנות למציאות, הוא התנגדות אליה, ולא, הוא אינו הכרח המציאות כפי שהתרגלנו לחשוב. הוא אינו משהו שאנחנו חייבים להתמודד איתו. אם לא היתה היאחזות- לא היה אובדן, לא היתה השתוקקות, לא היה סבל. מה כן היה? היתה קבלה. קבלה של המציאות הזו כפי שהיא. זה לא אומר שלא כואב לנו, שאנחנו לא עצובים, שאנחנו לא יכולים גם להתענג, כל אלו לגמרי רגשות לגיטימיים. אך הסבל אינו כמוהם. הסבל הוא הבחירה להתלות, להיאחז במה שהיה או בדמיונות של מה שיהיה, סבל הוא לא לשחרר שליטה, לא לקבל. וכשאנחנו בהתנגדות- אנחנו סובלים. הכאב אינו סבל. הכאב הוא כאב. לב שבור אינו סבל, לב שבור הוא לב שבור. חולי אינו סבל. חולי הוא חולי. הסבל הוא הפרשנות שלנו לכל אלה.  

המחשבות האלו יכולות לעורר בהלה מסוימת- רגע, אז מה זה אומר? שאני לא יכול להשתוקק לכלום? שאני לא צריך להרגיש שום דבר? איך אפשר בכלל לא להיאחז?

אז לא. אפשר להרגיש הכל, והכל מבורך ולגיטימי. אך יש הבדל בין לתת מקום לתחושה ולחוויה, שאגב, אם מתייחסים לזה כך, התחושה בסוף עוברת ואנחנו עוברים הלאה. אך הסבל- ההיאחזות בעבר שהיה או בעתיד שיהיה, הוא הבעיה. הוא גורם לנו להתגורר בתחושות. הוא מונע מאיתנו להוות את הרגע. אנחנו חיים בטיים ליין אחר, שאינו עכשיו. ובוודאי שאינו תורם לנו.

גם אם ניקח את הדוגמה הקיצונית ביותר- אדם שחולה במחלה חשוכת מרפא. כמובן שיכול לכאוב לו, ותהיה חוויה של חוסר נוחות משמעותית, אך אין המשמעות שבהכרח הוא יסבול. הסבל נובע מהיאחזות. היאחזות בגוף- הלוואי והייתי בריא כמו שהייתי או היאחזות בחיים בגוף- אני פוחד מהעתיד, אני פוחד למות. אך ישנם אנשים לא מעטים, שדווקא בזמן מחלה ממארת, הגיעו להארות הגדולות ביותר. היו במצב הנפשי המרומם ביותר שיש. כיצד זה קורה? מה ההבדל בינם לבינינו?

הקבלה. אנשים שהצליחו לשחרר את האחיזה החיצונית ולהיות כאן ועכשיו במציאות הווה ומתהווה. לקבל את זה שהשליטה היחידה האמיתית שהם יכולים להשיג בעולם הזה- היא על המחשבות שלהם והמעשים שלהם. הם בוחרים להסיר את ההיאחזויות, ולהיתלות בדבר היחידי שלעולם יהיה להם- הם עצמם. חוסר ההתנגדות, הקבלה האמיתית והשלמה אינה מגיעה ממקום של ויתור. אלא ממקום של הבנה עמוקה שההתנגדות לא תביא לי בריאות, ההתנגדות לא תחזיר לי את האהוב שהלך, ההתנגדות לא תחזיר לי את הכסף שהפסדתי. ההתנגדות היא רק סמן ששמתי את האושר שלי, את הזהות שלי במשהו שחיצוני לי (כן, גם בריאות היא חיצונית לי. כל דבר שדינו להשתנות או להיעלם הוא חיצוני). ההיקשרות, התלות, ההיאחזות שלנו בחפצים או בכסף או במקומות- דינה להיגמר בסבל. זה לא אומר שאין לנו שאיפות או רצונות, זה אומר שהם לא אלו המגדירים את האושר שלנו. אלו מבעי חיים שיכולים לקרות ויכולים שלא לקרות, ומה אם לא יקרו? כלום. מה שקורה זה מה שקורה. התנגדות למציאות- תוביל אותנו לסבל, והוא בתורו ייגרום לנו לחיות חיים שאינם שלמים, אינם מאושרים, ומחפשים מילוי מתמיד חיצוני. הרי מהי השתוקקות למשהו? חשבו על שורש המילה. השתוקקות, שוקק, שוק.. השתוקקות היא רצון להתמלא. כפי שמקום שוקק חיים הוא מלא חיים, כפי ששוק הוא מקום הומה. ההשתוקקות אינה בעיה בפני עצמה, אלא השאלה היא למה אתה משתוקק. כאשר ההשתוקקות שלנו היא רצון להתמלא ממקור חיצוני- יאבד המקור, אני אהיה ריק שוב. ולכן, הבודהיזם מדבר על ההשתוקקות כגורמת לסבל. כאשר מהותנו אחוזה בדבר חיצוני- הדבר ייעלם בסופו של דבר ודיננו ליפול. יתרה מכך, גם אם למשל, עובד לנו נהדר! ניקח דוגמה של אדם שכסף הוא מה שממלא אותו, כל השתוקקותו שיהיה לו כסף והוא מאמין בלב שלם שזה מה שיעשה אותו מאושר. נניח שבין אם בעבודה קשה ובין אם משמיים או מאראלה ממפעל הפיס, נחתו לחשבונו מיליוני שקלים. האם הוא בהכרח מאושר? בתחילה, כנראה שכן. בדיוק כמו התאהבות ראשונית, הכל דבש ופרפרים עד שמגיע ההרגל. וכשההרגל מגיע, הרגש וההתלהבות יורדים, ואם היה בור בתוכו לפני, הרי שהוא יהיה קיים גם עכשיו. ומה יעשה עכשיו אותו הבחור? אם הוא עדיין אוחז באמונה שכסף הוא מקור האושר- הוא יינסה להשיג ממנו עוד ועוד, ועד שזה לא יקרה- הוא יהיה שוב שרוי בסבל. כפי שאומר קוהלת “אוהב כסף, לא יישבע כסף”, וכמובן, שהדבר הזה נכון לגבי כל השתוקקות חיצונית. גם כשנקבל את מבוקשנו, גם כשההשתוקקות תתמש ישנן תמיד שתי אפשריות- או שנשבע ממנה לתקופה מסוימת ויווצר בנו רעב חדש, או שנרצה ממנה עוד ועוד ולעולם לא נסופק. לעולם הרצון שלנו לא יהיה שבע. חוסר הסיפוק יהפוך לספק, והוא בתורו יהפוך שוב לסבל. היאחזות תמיד תפיל אותנו על ברכנו בסופו של דבר, כי כל היאחזות היא במשהו שאינו אמיתי. כי דבר אמיתי הוא לעולם היה הווה ויהיה, הוא אינו משתנה, הוא שלם. וכל השתוקקות למקומות\אנשים\חפצים ואפילו הגוף שלנו\התכונות שלנו\הנראות שלנו- סופם להשתנות ו\או להיאבד.

בואו נעשה מסע קצר למתמטיקה. כולנו מכירים את מושג האחוז. עצרתם פעם לחשוב למה קוראים לאחוז אחוז? הייתי שואלת את תלמידיי תמיד בתחילת שיעור אחוזים- מה יותר גדול? 10% או 20%? רובם, בטח אם הם עדיין בגילאים צעירים, יענו 20%, בוודאי, שכן 20 גדול מ10.

אך כשאנחנו גדלים מעט ומתחילים בעצמנו לחיות את האחוזים, בין אם ברכישת בגד בהנחה או בית, או חישוב המע”מ, אנחנו יודעים שהתשובה לכך היא שלא ניתן לדעת. ושאם אשאל אתכם מה יותר גדול 10% או 20%- אתם אמורים לענות לי חזרה בשאלה – תלוי ממה! 10% מ100 יותר גדול מ-20% מ-5. זאת אומרת, שלאחוז אין משמעות בפני עצמו, הכל תלוי מי הוא השלם שאליו הוא מחובר. ולכן קוראים לאחוז – אחוז. כי הוא חייב להיות אחוז במשהו על מנת לקבל משמעות.

וכך גם אנחנו. כל עוד אנחנו אחוזים בדברים משתנים וחולפים, כש”השלם” שבו אנו אוחזים ייעלם, כך גם אנחנו- נשאר אחוזים- ללא משהו להיתלות בו, חסרי משמעות.

אך אם היינו נאחזים בדבר קבוע, תמידי, שלם אמיתי, אחד כזה שלא משתנה לעולם, שתמיד נוכח ומציאותי- לא היינו נופלים לעולם. ומהו אותו שלם? אם זה לא הכסף, או הזוגיות, או הילדים שלנו, או משפחה, או כסף, או עבודה, או בגדים, או סטטוס חברתי.. ואפילו לא הגוף שלי, התכונות שלי, הידיים שלי או הכליה שלי, שהרי כל אלו משתנים וסופם להיעלם. אז מה כן?..

זהו בדיוק העצמי. וכדי להבין מהו העצמי, צריך להבין מהו האני.